<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב זביד שהיה בימי אמימר</h1>
<h2>דף כג.</h2>
רב זביד שהיה בימי אמימר ומר זוטרא ורב אשי ובר פלוגתיה דרב פפא ותלמידו של רבא כדאיתא בכמה דוכתא [שבת צ"ג ע"א] והא חדא מינייהו ההיא דבב"ק בתחילתו [ה' ע"א] מאי לא (דאי לא ראי) [הרי השור] דקאמר אמר רב זביד משמיה דרבא הכי קאמר לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מינה, ובימי אמימר וכו', דגרסי באע"פ [כתובות ס"ג ע"ב] כלתיה דרב זביד אמוראי הוה תפיסא חדא שירא יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמדא גבייהו וכו' עד אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא רבה הוא אפיכתו לדינא עליה וכו' ובכמה דוכתי פליגי איהו ורב פפא כההיא דזבחים פ' התערובות [ע"ז ע"ב] דתנן התם דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר וכו' נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין אותו כאלו הוא מים וכו' עד נתערב בדם פסולה ישפך לאמה בדם תמצית ישפך לאמה ר' אלעזר מכשיר אם לא נמלך ונתן כשר, פי' אפילו לת"ק, ובגמרא [ע"ט ע"ב] במאי קמיפלגי אמר רב זביד בגוזרים גזירה במקדש קמפלגי פירש"י אם עושין סייג בקדשים להרחיק מן העבירה ולא חיישינן להפסד קדשים שלא יפסי' את אלו בשביל סייג אחרים קמפלגי ת"ק סבר גוזר הילכך נתערב דם כשר בדם הפסול או בדם התמצית ואע"פ שאין בפסול ולא בתמצית כדי לבטל את הכשר ישפך לאמה גזירא דילמא אתא לאכשורי נמי היכא דאיכא בדם הפסול או בדם התמצית כדי לבטל את הכשר והאי דלא גזרינן הכי בנתערב בדם בהמה ובדם החיה משום דחולין בעזרה לא שכיחי אבל פסולין שכיחי, ובדם התמצית שכיח דרבה על דם הנפש ור' אלעזר סבר אין גוזרין חשו חכמים להפסד קדשים מחמת גזיר' הילכך עד שיהא מן הפסול כדי שאילו היה מים לא היה דם הכשר ניכר בו מכשירין ליה לזריקה. ורב פפא דכ"ע גוזרין גזירה במקדש גרסינן וכו' דלא חשו לתקנות קדשים וכו'. ונ"ל הפי' הא דמסקינן כרב פפא דלא חשו להפסד קדשים דוקא היכא דאירע כעין פסול דאע"ג דכשר הוא כיון דהרואה יכול לטעות בו לא חיישינן אי פסלינן להאי קודש משום סייג דעלמא, והשתא ההיא דגרסינן בפ' התכלת [מנחות מ"ו ע"ב] תנו רבנן שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. ופרכינן מה נפשך אי לאכילה אתיין לכלינהו אי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר למה לי צורה אמר רבה לעולם לאכילה אתיין וגזירה שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו לחם בלא כבשים עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד דלא הוה כבשים אינהו שריין נפשייהו, ק"ל והא סוגיא דהכא דברי הכל במילתא דלא שכיחי כ"ע לא פליגי דלא גזרינן לחשוש להפסד קדשים כגון היכא שנתערב בדם החיה או בדם הבהמה וכדמסיק הכא בדם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש קמיפלגי דאי סבירא לן דלא שכיח דברי הכל יזרק (בשרם) [כשדם] הכשר רבה עליו במראית דם אילו היה דם התמצית מים, ולחם בלא כבשים דבר פשוט דלא שכיח וכל שעה היו כבשים מצוים בלשכת הטלאים ואם מפני דומיא דהורקנוס ואריסטובלוס [ב"ק פ"ב ע"ב], ובשעת חירום עדיין היו טורחין ומבזבזין קופות מלאות להספיק להן, ותימה לרבה אי קרי להו מצוי דנראה דיותר אינו מצוי מתערובות דמים, דתערובות דמים גרסינן בשלהי תמיד נשחט [פסחים ס"ה ע"א] ובפ' כל הפסולין ששחטו [זבחים ל"ד ע"ב] אמר ר' יהודא כוס היה ממלא מדם התערובות שאם ישפך אחד מהם ונמצא זה מכשירו, ומחמת זריזות הכהנים מצוי לישפך ומתערב אותו שנשפך מן הכלי בדם התערובות, ורבנן פליגי ואמרי דכיון דזריזין אשתפוכי נמי לא משתפיך אלמא אפילו שפיכה מן הכלי אין מצוי ומאי טעמא גזור, ודוחק לומר אע"פ שאין מצוי לכשיתערב כיון דדם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש גזרו דא"כ כיון דדם חולין נמי או דם חיה מצוי לרבות על דם הנפש לכשיתערב וכן נמי דם הפסול לכשיתערב מצוי לרבות על דם הכשר ניגזור אלא כיון דדם בהמה ודם פסולה לא שכיחי לא גזרינן הכא נמי כיון דכהנים זריזין הן שלא לקבל דם התמצית אינו רוב אמאי גזרינן, ומיהו י"ל כיון דקרבן גופיה איכא דם התמצית ושכיח לרבות גזור אבל מ"מ ההיא גזירה דשתי הלחם לרבה קשיא לי אמאי שרפינן להו כיון דלא שכיח. ותו ק"ל דהכא משמע דהאי דגזרינן גזירה במקדש דוקא במילתא דשכיחא הא לא שכיחא דכ"ע חוששין להפסד קדשים וזורק לכתחלה כדי להכשירו, והתם בתמורה פ' ולד חטאת [כ"ב ע"ב] המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה לא הספיק להקריבה עד שנמצא הראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן תקרב חטאת והשניה תמות דברי ר' וחכמים (מודים שאם משך אחת מהן והקריב שניי' מת) אומ' אין חטאת מתה אלא שנמצא לאחר שכפרו הבעלים. ובגמרא [כ"ג ע"א] אמר רב הונא אמר רב הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריב[ה] שניי' מתה על מה נחלקו על הבא לימלך דר' סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרינן ליה לך והתכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרי' לך והתכפר באבודה ושאינה אבודה רועה. ופרכינן וסבר ר' לא עשו תקנה בקדשים מתיב רב משרשיא יאכלו מאי ת"ל שאם היתה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע, יאכלוה מה ת"ל שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה שלא תהא נאכלת מן הגסה מאי לאו אפי' ר' היא הא מתניתא, לא רבנן. ותימא דר' לית ליה תקנת קדשים ולכתחלה יביאום לידי פסול, ותימה נמי אם פליג רבי אהא דתנן בפסחים פ' אלו דברים [ס"ט ע"ב] אימתי מביאין עמו חגיגה (בגמרא ובמועט מיהא), בזמן שבא בחול ובטהרה ובמועט, בזמן שבא בשבת או בטומאה או במרובה אין מביאין עמו חגיגה. ובגמרא [ע' ע"א] ובמועט מיהא מאי טעמא אתיא כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השבע מיהו במרובה לא אתי דהא אתי לידי אכילה גסה דכיון דדי להן באכילת פסח לבדו הילכך אין מביאין עמו חגיגה, ותימא אי ר' פליגי דהאי אכילת כל הקדשים מצוה שלא יאכלו אכילה גסה ואף שלא יביאום לידי נותר ואפילו הכי לא חייש (ר' יוסי אכלו) [רבי וסבר יאכלו] עמה חולין ותהא נאכלת המנחה וכן בשאר קרבנות אכילה גסה והדחק לפרש מודה ר' לענין פסח דכיון דעיקרו לא בא אלא לאכילה מודה הוא שלא יאכלו עמו דבר אחר כדי שתהא אכילתו אכילה חשובה, דהא כל הקדשים אכילתן כפרה היא כדכתיב [שמות כ"ט] ואכלו אותו אשר כופר בהן מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפר [פסחים נ"ט ע"ב] היל' נ"ל מודה לענין פסח משום דשאר כל חמשה דברים הבאים בטומאה אין נאכל' בטומאה כדאיתא בכיצד צולין [פסחים ע"ו ע"ב] אבל פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה, הילכך עשו חכמים היכר בעיקר אכילתו שכשהוא מרובה לאוכלין שיעשו פומבי ולא יאכלו עמו כלום ובמועט מיהא יביאו עמו כדמפרש בגמרא דידן כדי שיהא הפסח נאכל על השבע אבל בירושלמי דאילו דברים [פ"ו ה"ד] מפרש תני חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכל בתחילה כדי שיאכל הפסח לשבע ולא יאכל הפסח לשבע ר' יוסי בר בון בש"ר יעקב בן דכסי שלא יבוא לידי שבירת עצם. והתני חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח עד חצות ואת אומר הכין, בעולה עמו על השולחן תבשילין העולין עמו על השלחן צריכין להתבער עמו א"ר יוסי הדא אמרה הדין דאכל חובץ פ' גבינה ובדעתיה למיכל קופר פי' בשר צריך מבעריה פי' פיתיה ותימה נמי אי ר' פליג על הא דגרסי' במס' ביצה בפ' י"ט [כ' ע"ב] פלוגתא נדרים ונדבות אי קריבין בי"ט וגרסינן התם ומייתי לה במנחות בפ' התכלת [מ"ח ע"א] כבשי עצרת שנשחטין שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימרי', ומסקינן התם טעמא משום שבת אבל בי"ט אע"ג דאין קריבין לכתחילה אם עבר ושחט לכתחילה יזרוק הדם כדי שלא יבוא לידי פסול. וי"ל דהכא אם לא יזרוק ודאי בא לידי פסול אם שקעה עליו חמה פסול משום זבחו הקריבו כדאיתא באיזה מקומן אבל לעניין אכילה דילמא לא אתי לידי אכילה גסה. והא דאמרינן ליה כשבא לימלך דיתכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה התם נמי כיון דשתיהן קדושות ותמימות כיון דחד מינייהו לרעיה אזלא דילמא אדהכי והכי מיתה קודם שתסתאב הילכך לא חייש בכה"ג לתקנות קדשים, אבל בשאר כל עניינים איכא למימר דחייש, וההיא דפליגי רבנן ור' שמעון בפ' התערובות [זבחים ע"ה ע"ב] באשם שנתערב בשלמים רבנן אמרי ירעו לפי שאין מביאין קדשים לבית הפסול ור' שמעון סבר מביאין ומסקנה דאפי' לכתחילה שרי ר' שמעון אלמא לא חייש לתקנות קדשים, איכא למימר דלא דמי כיון דנוהג בהן השתא דין חמור בקודש הקל אגב קודש חמור אע"ג דלבסוף ממעט או זמן אכילתו או מקום אכילתו כה"ג לא חייש ר' שמעון אבל בפלוגתא דר' ורבנן בבא לימלך אי נמי בפלוגתא דר' אלעזר ורבנן איכא למימר דסביר' ליה נמי דגוז' גזירה וחוששין לתקנות קדשים. ורב זביד זה גרסי' בפ' אחרון דמשקין [מו"ק כ"ז ע"ב] דספדיה רב כהנא במועדא בפום נהרא לפי שאין מועד בפני חכם ואעפ"י שיום שמועה הוה מסקינן דכפניו דמי ונראה (שרבו של רב כהנה הוה) דרב כהנא זה רבו של רב אשי היה כמו שנברר בסדר כהנא בע"ה.
